החוצה

האמת היא שאני קצת מפחד.

זו לא אמת גדולה. זו אמת קטנה, על אדם אחד קטן, שיושב עכשיו מול המחשב שלו ומסתכל על לוח תכנון שנתי שהוא הוריד מאיזה אתר אקראי, ובלוח התכנון השנתי יש המון מילים גדולות, כמו 'תחילת פרסום' וכמו 'פגישות היערכות', והשנה העומדת לבוא נראית לרגע כמו תהום שפעורה לו באמצע השביל, וקצת מפחד; לפני שבועיים התפטרתי מהעבודה.

אין לי עבודה אחרת לעבור אליה. כלומר יש לי עוד איזו עבודה במשרה חלקית, ואת העסק שלי (לכתוב) שמצליח כרגע, חמסה עליו. אבל אין עבודה במשרה מלאה שמחכה לי. גם לא עבודה במשרה חלקית. אני הולך לקום כמעט בכל בוקר השנה עם מטרה אחת עיקרית: לסיים את הספר, וזה קצת מפחיד אותי.

מפחיד אותי שאין מעסיק שנותן איזה ביטחון כלכלי, ומפחיד שאין לי מושג אם אצליח לסיים את הספר, ומפחיד לעזוב מקום שנתן לי שקט, ומפחיד לקום כל בוקר בלי משהו מוגדר לעשות מלבד לכתוב, ולכתוב עוד קצת, ועוד קצת, ולנסות להתפרנס בתווך, בין פרק לפרק ובין עריכה לעריכה. ואני יודע שהמון המון סופרים בישראל ובעולם עושים את זה, כלומר כותבים בלי לעבוד תוך כדי ובלי לדעת לאן זה הולך, ומרב, כפרה עליה, אמרה 'זה מה שאתה הכי אוהב לעשות, אז תעשה את זה', אבל אני עדיין דואג.

אני לא נוהג לשתף את החיים שלי בפייסבוק. הסיפורים שלי הם לא החיים שלי, ואני לא מעלה תמונות שלי או מספר על המשפחה (המהממת) שלי, וגם לא על העבודות שאני עובד בהן או על הדברים שקורים לי ביומיום, אבל השיתוף הזה חשוב לי:
קודם כל, כי חלק ניכר מהאומץ של עזיבת העבודה קיבלתי מהידיעה שיש אנשים שקוראים אותי ומחכים שאכתוב, אז תודה לכם (ולמרב האלופה שדחפה לזה).
ושנית, כי אם עולה לכם רעיון לעבודה חלקית בשבילי, רעיון איך לפתח את העסק שלי או שאתם מחפשים מנחה לסדנת כתיבה, אני אשמח אם תחשבו עלי ותספרו לי.

זהו. עשיתי את הצעד האחרון. הכרזתי קהל עם שאני הולך לסיים את הספר שלי בחצי השנה הקרובה. זה ממלא אותי חששות ופרפרים בבטן, והשנה הקרובה נראית כמו ארץ לא-נודעת, ובכל זאת: אני מרגיש שאין דבר נכון יותר מאשר לעצום את העיניים ולצעוד אל הלא נודע. אני (קצת) מפחד. אני (ממש ממש) מתרגש.

אני הולך לכתוב.